אולנה ואני

“אם חייך הם עלה שהעונות קורעות וגוזרות, יקשרו אותך באהבה חיננית וירוקה כגבעול” לאונרד כהן, מתוך “האחיות של הרחמים”.

היא הופיעה, פראית כרוח. עם פנים מלאכיות, שיער שזור באלף צמות צבעוניות, קעקוע של תלת-שן בולט על גרונה, לבושה בהסוואה. דיוקן של אישה שרוצה להיעלם ולהיראות בו זמנית.

אולנה הייתה בין הקבוצה הראשונה של נשים שהשתתפו במחנה הריפוי שלנו באוקראינה. היא הגיעה עם בעלה ובנה המתבגר, יחד עם ארבעה עשר לוחמים אוקראינים פצועים נוספים ומשפחותיהם. היא ונישואיה עמדו על סף קריסה.

מיד מישיבתה הראשונה של קבוצת הנשים, ילנה הציבה אתגר למבנה המחנה. בניגוד לנשותיהם של האחרים, היא הייתה חיילת ותיקה. היא הרגישה לא בנוח בקבוצת הנשים והקפידה להודיע לכולם על אי-הנוחות שלה. בתחילה היא סירבה להשתתף במודולים הפסיכו-חינוכיים ונאלצה לשכנוע על מנת להיכנס לחדר. במהלך פגישות הקבוצה היא ישבה בזעף, הציבה את כיסאה הרחק מהאחרים, והפנתה את מבטה.

מההתחלה זיהיתי את עצמי בקלות אצלה. רוב חיי הרגשתי שונה, כאילו אני לא שייכת. הוריי היגרו לארצות הברית כשהייתי בת אחת עשרה. לא דיברתי אנגלית ולא מצאתי את מקומי בקלות בתרבות האמריקאית. למעשה, מעולם לא הייתי בטוחה שרציתי בכך. במאבקי, ביטאתי את מחשבותיי, רגשותיי וחוסר שביעות רצוני בקול רם וישירות, לעיתים קרובות בניגוד, תמיד מוכנה לקרב. כנערה, נטייתי המרדנית באה לידי ביטוי באקטיביזם חברתי ובמחאה. מפחד שלא אתקבל, דחיתי.

אולנה התנגדה. היא ביקשה להיות עם הגברים; היא רצתה לטפס. היא הרגישה שאינה יכולה להזדהות עם נשיותה, והייתה בין נשים, הרגישה משפילה אותה. בדעתה נשים היו חלשות ולא מעניינות והיא הייתה חזקה ואמיצה.

ביום השני, כשאלנה שאלה אותי אם היא יכולה לעבור לקבוצת הגברים, פשוט אמרתי לה לא. היא בכתה וצרחה. בטיולים הקבוצתיים היומיים שלנו היא שמרה מרחק משאר החבורה, חיפשה את המסלולים התובעניים ביותר, קפצה מסלעים, התהלכה בבוץ, סללה שבילים חדשים ביער כמו חוקרת בודדה ועקשנית.

אולנה שאלה כל איש צוות אם היא יכולה להצטרף לקבוצת הגברים. מצב רוחה התנדנד בין עצב לכעס; גישתה השתנתה בין התחננות למחאה, דממה זועפת ומבול של מילים. היא בחנה את הגבולות בכל הזדמנות.

אולנה הייתה כמו סייח צעיר בשבי, בועטת ורצה. אבל לא משנה מה עשתה או אמרה, כולנו חייכנו והשבנו את אותה התשובה. הצוות, כמו הורים טובים, אחז בה בחיבוק חם ויציב שהביע “אנחנו איתך והכל יהיה בסדר. אנחנו יודעים מה את צריכה”.”

ההתנגדות שלה, כמו שלי, הייתה ביטוי לקונפליקטים הפנימיים שלה: מלחמה פנימית, משאלה סודית להתקבל ולאהוב תוך כדי חשש מהאובדן הפוטנציאלי שחיבור אמיתי עלול להביא. אולנה רצתה להשתייך אך חששה לאבד את זהותה השברירית בתהליך. המעבר הבלתי נמנע מחיי צבא לחיים אזרחיים איים על תחושת העצמי היחידה שהיא טיפחה. היא זיהתה את עצמה כחיילת. ועכשיו, משוחררת משירות צבאי, היא נאבקה. מי היא? לוחמת או אמא, אישה או לוחמת, שרוצה להשתייך אך חוששת להיחנק במערכות יחסים אינטימיות וכלואה בציפיות חברתיות.

 אולנה ואני מעולם לא דיברנו על אף אחד מהדברים האלה. לא הייתי צריך לדעת את ההיסטוריה שלה או את הקשיים ואכזבות שאני בטוח שהיא חוותה. פשוט ידעתי שאנחנו צריכים להיות המשפחה היציבה, הבטוחה והצפויה שהיא חלמה עליה; לראות ולקבל את התנודתיות והזעם שלה ללא שיפוט, וכל זאת תוך כדי הרגעתה בעדינות כשהיא נראתה מתפרקת.

כמו הצוות, גם חברותיה של העובדת צפו בה נאבקת. הן הבינו איכשהו שאולנה זקוקה לכעס, לדחייה, להתנגדות. הקבוצה נותרה סבלנית ומכילה. כמו עצים זקנים וחכמים עם ענפים ארוכים ועקומים, הנשים הקיפו אותה ברוגע. הן התבוננו בשקט בכאבה ובצערה, בסערת נפשה, בפחד שלה מלהיות פגיעה. הן ישבו איתה, סבלו כל סערה עד שחלפה.

בהדרגה, מכיוון שלא נכנענו לרצונותיה, מכיוון שכל תגובה הייתה עקבית ונחרצת, אולנה למדה לבטוח. היא נשענה על כללים ברורים והמבנה היציב שהמחנה סיפק, היא הרגישה מוגנת ובטוחה, הכאוס הפנימי שלה נבלם על ידי הגבולות שהצבנו לה.

אולנה הבינה עד מהרה שלא רצינו לשבור את רוחה. הרוח הזו, מהותה, הייתה פראית ויפה. עד אמצע השבוע, כאשר הרגישה מוחזקת בזרועות בלתי נראות שסירבו להרפות, אולנה הפסיקה להילחם. כשהתכנסנו לפגישת הנשים האחרונה, אולנה ישבה בין המשתתפות ורצתה להיות הראשונה לדבר. “לפני שהקבוצה מתחילה, אני רוצה לבקש מכולכן סליחה על התנהגותי ויחסי. אני מודה לסבלנות הקבוצה איתי ואני מודה שלא ויתרתם עליי”.” 

באותו רגע הכתה בי ההבנה שרוחה לא נשבר ואף לא נכנע. להפך, הוא מצא בעדינות את מקומו כמאור שחי בתוכה.

בדומה לאולנה, המסע שלי עם קרן זרע ההרים אפשר לי להסיר את השריון שלי. לאחר שביליתי את רוב חיי בתחושה של זרות, ואת רוב הקריירה שלי בעבודת פתיחות, אני מוצאת את עצמי עכשיו חלק מקהילה, חלק ממשפחה נבחרת ונפלאה מאוד. זה קרה לי כפי שזה קרה לה. חברי הצוות שלי, דנה, נתן, אירינה, בוב, מארק ואחרים, בשקט, בעקביות, בלב פתוח ובזרועות פתוחות, אפשרו לי להיות עצמי כשהתמקמתי ביניהם. בדומה לאולנה, גיליתי שהפעם לא הייתי צריכה להילחם. מצאתי את דרכי הביתה.